בעזרת ה' יתברך, כ"ח אייר תשס"ב

                                       סיפור ליום ירושלים

                               מתוך: לפנים מן החומה , ש"י עגנון

חסיד אחד קדוש עליון עלה מארצות הגולה לירושלים.

קרע קריעה והחליף את בגד הקריעה ובירך שהחיינו ובא  ונכנס הוא ובני ביתו לפנים מן החומה בדירה שמצא סמוך להר הבית מקום מקדשנו.  היה יושב ועוסק בתורה ובתפילה ולא היה יוצא מחומות העיר לשום הכרח, (ואפילו לחופת בן זקוניו שהוא בלבד נשתייר לו מכל בניו ובנותיו שילדה לו אשתו ובלדתה את בנה מתה).

 ובכל יום מיד אחר תפילתו היה החסיד מסבב בחוצות ירושלים ועולה לכותל המערבי ומצטער ומתאבל ומתאנח ובוכה על החורבן.   ופעמים היה עומד משתומם, אדם רואה את החורבן ואף על פי כן עומד חי, ולא עוד אלא שהולך אחר עסוקיו ועושה לו כל צרכיו.  ואלמלא שזכר החסיד חסדו יתברך שהעלה אותו לארץ קדשו ונתן לו לדור בעירו לא היה יכול לעמוד בצערו. 

וכך היה החסיד נוהג בכל יום, שהיה מחזר בכל העיר ועולה ומתפלל לפני הכותל המערבי, לא עצרו הגשם ולא עיכבוהו הרוחות,  ואפילו הישמעאלים שמסר אותנו המקום בידיהם באלף שנים אלו, אף הם היו עושים לו דרך  ואם באו בגמליהם ובחמוריהם ובפרדיהם היו מטים אותם לצד אחר ואומרים לו  פנינו הדרך,  בוא ברוך השם. (ויש מספרים שאם בא ערבי שלא הכירו היתה הבהמה מעצמה מטה כלפי צד אחר כדי שלא לעכב את הצדיק בהליכתו). בקיאים במקרא שבירושלים המליצו על זאת את הפסוק הזה,  וחית השדה השלמה לך, אותם שנוהגים בנו כחיות השדה שלום לך עמהם, כאילו ברית כרותה ביניכם.

יצאו עליו כך וכך שנים והיה מוסיף קדושה מקדושת העיר שבקדושתה ישראל מתקדשים, עד שהגיע זמנו ליפטר מן העולם.  כיון שראה החסיד שהגיע זמנו ליפטר מן העולם ביקש שיאריכו לו עוד שעה אחת בעולם הזה.  נתנו לו.  ירד וטבל וחפף שערות ראשו וזקנו בשמן זית ועלה ולבש בגדי שבת ובא והקיש על דלתו של שכנו ואמר לו לבנו הקטן, העלני לגג של בית הכנסת הגדול תפארת ישראל.  נטלו והביאו לשם והעלהו על הגג שהוא גבוה הרבה ורואים משם את כל העיר ואת כל הבתים והחצרות  ואפילו את בורות המים.

עמד לו החסיד בראש הגג והביט על ירושלים מכל צדדיה, פעמים מצד מזרח ופעמים מצד מערב ופעמים מצד דרום ופעמים מצד צפון וכן חוזר חלילה והיה מרחש בשפתיו ירושלים ירושלים.  כך עמד כמה שעמד עד שהרגיש ששעת פטירתו ממשמשת ובאה.  רמז לו לנער והורידו למטה.  ורד ופשט את בגדי הבד וחלץ את נעליו נעלי הבד שעשתה לו אשתו ליום הכיפורים ועלה על מטתו ורחץ ידיו במים והכין עצמו לקראת מיתתו.

שמעה ירושלים שאותו חסיד מסתלק מן העולם רצו ובאו אצלו.  ראו שפניו מאירות ועיניו מבהיקות והולכות כדרך הצדיקים בשעת מיתתם, שמראים להם כל הטוב הצפון להם לעולם הבא בזכות יגיעתם בעולם הזה.  ידעו בו באותו חסיד שכל ימיו היו חיי צער ויסורים וחליים רעים וקשה מכולם שיכול בנים רחמנא ליצלן,  ואף הוא שנשתייר לו מכל בניו ובנותיו אף הוא ניטל מן העולם בחיי אביו,  שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים שיקבחו את חלקם לעולם הבא בלא חיסור לכך נוטל מהם בעולם הזה כל הנאה וכל שמץ הנאה.

זכרה ירושלים כל צערו של החסיד ועמדה תמיהה, מה ראה החסיד שביקש שיאריכו לו שעה אחת בעולם הזה שלא ניתן העולם הזה אלא לצער.  ולא עוד אלא שטרח וטיפס על גג ועלה על ראש הגג כדי לראות את ירושלים.  והרי כל הטובות שממתינות לו לעולם הבא  הן פי אלף אלפי אלפים ורבי רבבות מרובות פי כמה וכמה ממה שניתן ליהנות מעולם הזה וירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה אינה אפילו כאות קטנה שכותבין לתינוקות ללמדם ספר כנגד ספר תורה.  לקחו להם לב ושאלו אותו. 

אמר להם החסיד,  אחי הזמן קצר והדרך רחוקה אבל אומר לכם, שאלתכם היא תשובתי, קודם פטירתי מן העולם ביקשתי לראות את ירושלים, שירושלים של מעלה בנויה לפי דוגמא של מטה.  כמו שישראל בונים למטה כך בונים שם למעלה.  כיוצא בזה ערכה,  כפי שישראל מרחיבים את ירושלים למטה כך מרחיבים שם את ירושלים של מעלה.  ועוד אומר לכם, כמידת פסיעותיו של אדם בעולם הזה בירושלים של מטה כך נותנים לו בירושלים של מעלה. 

                                                ^ ^ ^

בברכת לשנה הזאת בירושלים הבנויה,

אפרת.